^1
^"נחמד פה", אמר, "יש כאן תחושה..." הוא עצר את דבריו והסתכל סביבו כאילו משם תבוא המילה המדויקת.
"של בית?" הציעה.
"לא רק" 
"פשטות?" היא שקלה להגיד אותנטיות אבל ידעה שזה יתקבל, כמו שזה, כעקיצה.
"כן" הנהן בסיפוק "פשטות אבל גם מסתורין" היה מרוצה שהגדיר את תחושותיו. 
"מסתורין" חזרה אחריו עוטפת את המילה בחוטים בלתי נראים של לעג.
היא שיקעה את לחייה כדי לינוק שאיפה קטלנית וארוכה ואז בטור עורפי סיננה את כל חלקיקי העשן שנפלטו מריאותיה בסיבוב הזה. "הו, המסתורין" המשיכה כמו לעצמה ועיניה חדרו אל תוך עיניו, הרבה מעבר לרשתית, מאחורה, מקום שכל ההגדרות וההבחנות נוצרות, מקום שאיש קטן עם מכונת סטיקרים מחכה לתמונה שתופנם ואז בהסתערות מטביע את החותמת שלו, את סימן ההיכר המתייג. כמו בסופרמרקטים הגדולים מקפיד על הוראות תו תקן, מקפיד על חוק סימון מחירים, ועד לשם העיניים שלה חודרות כשהיא אומרת "הו, המסתורין".
היא הביטה בו בוחש בתנועות גסות את הסוכר. שפת גוף מסורבלת כאילו אין גופו מבין את חוסר הטעם בלכפות עצמך במרחב. ואולי, היא מציעה לעצמה פרשנות אחרת, אולי הוא רק נבוך ומכאן תנועותיו נוקשות. היא הצטערה על תגובתה והתירה את חוטי הלעג ושבה וטוותה במקומם חוטי ספק "אני לא יודעת, אולי".

^2
^חשבתי מה לכתוב לה.
ידעתי שאני לא רוצה לדבר על דברים טריוויאליים כמו סליחות ופרידות. פחדתי שאחמיץ את העיקר, שאפול לקלישאות שיותירו אותה פגיעה. גם לא רציתי לשים אותה במשבצת הטבעית לה כקדושה זועמת, ובוודאי שלא רציתי להפחית מכל מה שהיא עבורי. 
לכן הודיתי לה בדרך היחידה שיכולתי: הגשתי לה את מבטה כשנלכד במבטי.
יעלי – כתבתי – שאלת אותי פעם למה אני כל כך אוהבת את המילה הכתובה. עניתי לך שכשמישהו, נניח, אומר "Amsterdam", עבורי זה גאוגרפיה. אמס־סתם. אבל כשאני קוראת: "אמשטרדם", זה ברוך שפינוזה, ודפוס אמשטרדם ואנשים שמברכים לשלום בין תעלות מים ומרצפות אבן קרירות ושהכול קם לתחייה ונעמד לפניי. 
ואז צחקת ושאלת אם לא עולה לי ישר לראש: "אנה פרנק". והתלבטנו כמה שעות מה זה אומר על הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שהרי אם רק נאמר "שטראסה" מיד המנוולים קופצים לנו מול העיניים. אז איך זה שהולנד כולה חמקה?
ואז אמרת לי שאת מחכה כבר לקרוא את הספר שאוציא יום אחד.
אני לא יודעת לגבי זה, אבל מזמן רציתי להגיד לך שבזכותך גם "טרור", לא עולה בי כשאני קוראת את המילה "אסלאם" (כשאני שומעת, אז לפעמים כן. מודה). אבל "אסלאם" הכתובה זה אִבּן רושד ואִבּן סינא ואלפארבי ולידם סעדיה גאון ובן מיימון, והכתב הערבי, וחרוזים, והקוראן על הסורה ה־112 המופלאה שבו.

^אני מקווה שיום יבוא והשם שלי כן יעלה בך שמחה ונעימות, ואני גם מקווה שהידיים הבאות שיפיגו את הכאב שבכפות רגלייך יעשו זאת ברכות ובשימת לב, ויהיו מספיק חזקות כדי לא להרשות לך לעולם להתהלך בנעלי אל־על הרעות.